יצירתם של הארבעה אחוזה בשאלות על מרחבים אינטימיים שכל אחד מהם חוקר על פי דרכו. אצל כולם מתקיים בציור פירוק המאפשר השתנות, התבוננות רפלקסיבית בצד ביקורת עצמית. אין כאן חיפוש אחר שלמות, כי אם חקירה מעמיקה של תהליכים, של היחסים הפתלתלים ולעיתים המתעתעים ששפת הציור מציבה בפניהם.
בתערוכה מוצגים מקבצי עבודות – מקבץ סולו עבור כל צייר, ומקבצים משותפים המבקשים לעורר שיח על שאלות ציוריות העולות מהם.
יעל גרינוולד היא רקדנית המחוללת כוריאוגרפיות על בדי הציור שלה. המחול הוא גם מקור האנרגיה וגם ההשראה עבורה להמצאות שונות בתוך הציורים.
בציוריה של ורד הקרט יש מתח בין דימוי הילדים הישנים לבין המסע הציורי הקולאז'יסטי של פירוק והרכבה המתרחש בהם.
בציוריו של משה זיידלר מתקיימים יחסים מרחביים מורכבים – חלל מקיף המתפקד חלל מעבר, ובתוכו מציאות ציורית בעלת חוקים פנימיים משלה. המסגרת היציבה מאפשרת את קיומו של הכאוטי.
אריאל ליפסון מנסה לזקק בציוריו רגע של שקט, רגע שהוא מיצוי חוויה חושית של להיות אחד עם העולם או הטבע בניסיון להיטמע בתוכו – בחומרים, בצבעים, בריחות.
הציירים כולם גדלו בבתים שבהם שרתה היצירה. עניין זה בא לידי ביטוי באופנים שונים ביצירותיהם. בתערוכה משולבים מספר פרטי אומנות שנוצרו על ידי הוריהם, והם מלווים את התערוכה.



המורה לריקוד
יעל גרינוולד היא רקדנית המחוללת כוריאוגרפיות על בדי הציור שלה. הציור סופג אל תוכו את האנרגיות התנועתיות. עולם הריקוד הוא גם מקור אנרגיה וגם השראה עבורה להמצאות ציוריות שונות הבאות לידי ביטוי בעבודתה – עבודה עם חוט שמייצרת תנועה וכיוונים בתוך הצבע, תנועה ושיבושה, ויצירה של תנועה באמצעות חיתוך והסטה.
בעבודה על הדיקט החשוף מופיעה דמותה של המורה לריקוד. זוהי עבודה שהיא בין רישום לציור, רישום שעולה על ציור ג'סו וחריטות בעיפרון, ציור עם הרבה אוויר והחלטות מדויקות. הדימוי של המורה עבר גלגולים רבים, והוא מייצג בין היתר מרות ואוטוריטה. המורה למחול עוסקת בהבנייתה הבסיסית של התנועה, ובתוך כך מתקיימת דרישה להתמסרות טוטלית. מבטה הביקורתי של המורה נצרב בזיכרון התנועה של הגוף הרוקד.
מהו בעצם החוט? החוט הוא גמיש, הוא דק מאוד, כמעט בלתי נראה, והעבודה עימו מצריכה שליטה. זה המקום שבו העבודה עם החוט מחוברת לתנועה – גמיש מצד אחד אבל מוחזק – ומייצג את הטווח בין שליטה לאיבוד שליטה. השליטה בציור באמצעות חוט היא שונה לגמרי מאשר שליטה במכחול – השליטה בידיים צריכה להיות הרבה יותר מודעת ויותר מתוחכמת. מה שמוביל את גרינוולד הוא התנועה בתוך העבודות. זהו חיפוש רישומי בהשראת ג'אקומטי באמצעות טבילה של החוטים בג'סו והטבעה שלהם על הבד.
בציור "אבא" תנועת החריצה של החוט טווה את הדמויות לתוך מארג אחד גדול, שיוצר תחושה של משהו שמקובע מבחוץ אבל רוחש וחי מבפנים כמו התגלמות שלפני הבקיעה. רק פני האב מצוירים, כמו צופים בסצנה.
הצורך בשליטה בתנועה מתבטא גם בציור הריאליסטי של חדר המדרגות מבניין מגוריה של גרינוולד בילדותה הירושלמית (מרחק הליכה קצרה מגלריה זו). הזיכרון המחובר למקום הוא על סיפור על מותו הטרגי של שכן. העין שלנו מטיילת במקום הזה שהוא אמצע של חדר המדרגות. לא בפנים ולא בחוץ – מעין מקום מעבר, אבל בכל זאת מרגיש בטוח יותר, ובה במידה יכול לעורר בהלה. הבחירה הצבעונית כאן לא נאמנה למקור אלא מנסה להעביר את התחושה של זיכרון הנוכחות במקום. הצל יוצר כאן תחושת מתח, צל מלאכותי, מומצא, מנותק מן העולם החיצון.


הילד החולם
בציוריה של ורד הקרט יש מתח בין דימוי הילדים הישנים לבין המסע הציורי הקולאז'יסטי של פירוק והרכבה המתרחש בהם. אלה ציורים חושניים עם כל ההנאות והתענוגות במעשה הציור – ערבוב הצבעים, משיכות המכחול, ניגובים, מריחות, הדבקות. הם עשויים במדיה מעורבת, שמן, ספריי, אקריליק על מצעים שונים כמו קנבס, עץ, נייר, תחריט וקולאז׳.
הדמויות והחללים מתגלים לאיטם – משובשים ומסוכסכים עם הרקע – לפעמים בני הבית כלל לא נוכחים ונותר רק החלל הריק שבו הם היו. העבודות מצוירות בחלקן על גבי ציורים ישנים של ורד, המהווים קרקע פורייה עבורה לבניית דימוי חדש ומפתיע. החיבור בין הישן לחדש מייצר מורכבות חידתית ומציע פרספקטיבה חדשה לעולם הנמצא בסכנת התפוררות.
במערכה הראשונה במחזה ״הילד החולם״ של חנוך לוין מביעה האם משאלה: "שיעצור הזמן עכשיו, בשיא האושר, כי יותר טוב כבר לא יהיה. שנהפוך שלושתנו לטבע דומם: הורים מסתכלים על ילד חולם". הבעה של אופטימיות ופסימיות גם יחד. כמו אצל לוין, הילד בציוריה של הקרט ישן, ושנתו דומה למוות. חלום ומוות מתמזגים בחלל הציורי. "בועת חלומותיו" של הילד מגוננת עליו מפני המציאות הפולשנית.
בציור "מתאבל ללא קץ" הנער הישן הנישא בידי כריש, כרוך בסדינים, נתון בידיהם של כוחות רעים. החלל הציורי, שבמבט ראשון נראה כחלקת טבע, מתפרק ללוחות שהמעברים ביניהם חושפים את "אמצעי הייצור" של הדימוי המקורי. קונסטרוקציה זו מייצרת דיסוננס בין מציאות לחלום.
גם שמו של הציור, "Snow White is Dead", מתקשר לניפוצה של פנטזיית הצלה על ידי נסיך. כשחוקרים את גלגוליו הקודמים של הציור מגלים שהקרט ביקשה להסתיר רמז לדמותה של שלגייה שהתגלה בתוך ציור מופשט, תוך שהיא מוסיפה עליה שכבת חלום, פנטזיית ילדות אומניפוטנטית של תעופה.
על משטח הציור מתרחשים חיבורים מוזרים של הטעיה, מתח, הצהרות נוכחות והיעלמות, ייצוג של דימוי ובו בזמן הסוואה שלו, תהליכים של ביטול, מחיקה והסתרה – ספק וחוסר ודאות כנקודת מוצא להרפתקה הציורית שלה. לחוסר הוודאות יש אפקט משחרר של חופש מדוגמות ומנקיטת עמדה צרה וכובלת.


האמן בחדרו
בציוריו של משה זיידלר מתקיימים יחסים מרחביים מורכבים – חלל מקיף המתפקד חלל מעבר, ובתוכו מציאות ציורית בעלת חוקים פנימיים משלה. המסגרת היציבה מאפשרת את קיומו של הכאוטי.
בדומה למוטיב הסתובבות אצל בקט, גם אצל זיידלר מתקיימות תנועה בלתי פוסקת והתבוננות פנימית הטבועה בחיפוש אחר זהות ותכלית, המדגישה את אופיו חסר המנוחה והרעוע של הקיום. בציוריו הוא לוכד את מהות המאבק האנושי לנווט בעולם נטול משמעות אינהרנטית ומזמן את הצופים להרהר במשמעות המסעות שלהם.
זיידלר עובד בצורה אינטואיטיבית וניסיונית, מתוך התבוננות ובצורה חופשית, מתוך רשמים מנטליים ומהזיכרון. העבודות כולן הן ייצוגים של עולם פנימי, המצוירים בהשראתה של הסביבה המיידית שלו – נופי המושב שבו גדל ושבו הוא חי היום, מרחב ביתו ובית ילדותו, חלליו וחפצים המצויים בו.
לזיידלר סדרת עבודות מצוירות מתוך התבוננות במָקֶט פשוט מקרטון בצורת מבנה, שתיים ממנה מוצגות בתערוכה. המקט הוא כמו מגרש למשחקים אינסופי לאפשרויות ציוריות ולרעיונות – תבנית שמעלים דרכה באוב זכרונות או תחושות מאירועים שונים, סוג של גשטלט שהופך לגשטלט נפשי-מנטלי.
הציור "חדרים בחלל" מציף בתחושת חוסר היציבות והתלישות שלו. החדרים פתוחים בחזית והדמויות (האומנים) עומדות ליפול החוצה בכל רגע. החדרים תלויים על חבלים בפרספקטיבות שונות ביחס לחלל ונראה שההתנגשות ביניהן היא בלתי נמנעת.
בבניית המרחבים הציוריים שלו יוצר זיידלר תחושת מסתורין וחוסר שלמות שמחייבת את הצופים להתעמק בדמיונם. על ידי הפשטה ועיוות של הגדרות ותרחישים מוכרים, הוא הופך אותם לסצנות שמרגישות בו זמנית אישיות ואוניברסליות, שבהן הפרטים של הזמן והמקום מפנים את מקומם לתחום נצחי וארכיטיפי יותר. טכניקה זו לא רק משבשת את ההבנה המסורתית של החלל בציור אלא גם משקפת את העניין שלו ברבדים הקיומיים של החוויה האנושית. המרחבים שלו אינם רק רקע לפעולה אלא הם חלק בלתי נפרד מהעומק הסיפורי והרגשי של יצירתו, ומזמינים התבוננות בטבע הקיום, בכוחות הבלתי נראים שמעצבים את חיינו וברווחים שבין מציאות לתפיסה, נוכחות והיעדר.

אוהבים בשדה
אריאל ליפסון מנסה לזקק בציוריו רגע של שקט, רגע שהוא מיצוי חוויה חושית של להיות אחד עם העולם או הטבע בניסיון להיטמע בתוכו – בחומרים, בצבעים, בריחות.
יש לפעמים נקודה סינגולרית שבאמצעותה אפשר להתנתק מכל הכובד של העולם; המדיטציה, לדוגמה. כל הדברים הכבדים מחכים ויש לך יכולת לרגע להתנתק מהם. זה רעיון שליפסון שואף אליו ומנסה לבטא.
העץ נותן לו נקודת התחלה מסוימת, הוא לא מתחיל מנקודת אפס. הוא אוהב את החמימות של החומר, וריחו הוא ריח של ילדות. מאז שנולד הייתה נגרייה בתוך הבית וריח של עץ. אביו היה נגר חובב, ולעיתים היה מנסר עצים במטבח.
"בעבודה על העץ שאני עושה, אין דרך חזרה אחורה. אני יכול לנגב את הצבע אבל אי אפשר לאפס את המשטח לגמרי ולהתחיל מהתחלה. תמיד יהיה שם משהו שנשאר. זה כמו משקעים שיש בחיים, אי אפשר לגמרי להעלים אותם. אפשר קצת להדחיק, אבל תמיד יש אפשרות שזה יבצבץ פתאום. אי אפשר להיפטר מהאישיות שלנו. מה שמעניין אותי בסוף תמיד זה הדמויות והיחסים ביניהן. הן תמיד מופיעות וצצות גם אם אני מנסה להיפטר מהן. זה מתבטא גם במאבק שאני מרגיש לפעמים על הצבעוניות".
בציור "אישה עם פפאיה" ראשה של האישה נחבא מאחורי כובע בצורת עין, שכמו נעוץ בתוך ראשה. הגוף והפרי מאזנים זה את זה. הפרי נראה כמו מערה חשוכה, מייצג חרדה מהלא נודע, מהטבעי, ויחד עם זאת תשוקה גדולה להיות חלק ממנו. עולות תחושות של חרדה ותשוקה ומצד שני של ניכור וריחוק כי הגוף כמו מתפוגג והעין נתקלת במרכז הראש או הכובע.
"זיכרון מבוקר במיטה בלונדון" – מיטה, חלון. יש להיאחז בקווים של המיטה והחלון כדי לשהות בתוך החלל הציורי. הקווים הם שמסמנים את גבולות הגוף. החוץ דליל, תחושת רטיבות נדבקת לזגוגית החלון, נוף מתערפל מבעדו. ספק טרמפולינה ספק עכביש נמצא על הגבול בין חלום לערות, ומשהו מתרחש שם בחוץ. איזו פעילות אנושית. בציור יש התרחשות בחוץ והתרחשות בפנים – יש כמה גופים במיטה. מציצים איברים מתחת לשמיכה, חשופים, מודבקים בקולאז'. יש תחושה שהתערבבו אלו באלו. תחושה של חיבור ואחיזה, תחושה של פירוק או שמא התפרקות – תחושות מעורבות ורגשות מעורבים – דיסוננס. זה רגע בזמן של ספק שינה ספק ערות, של תחושת גוף של אדמה, מים, סערה, קור וחום. הגופים עשויים כקולאז' משכבות דקות ועדינות כקליפה. קיום עדין ושברירי, אך ברור וטבעי ומחזיק בתוכו את הניגודים.

יפעת לייסט-פרמן, אוצרת